ת"צ 71153-11-18

תקציר

פסק הדין דן בתנאים לאישור תובענה ייצוגית בישראל, בפרט בכל הנוגע לזכויות עובדים לזכויות סוציאליות בגין ביקורי בית הנערכים במסגרת עבודתם. בית המשפט בוחן האם הטענות מעוררות שאלות משפטיות מהותיות משותפות, האפשרות להכריע בשאלות אלה לטובת העובדים, היעילות וההגינות בניהול התובענה הייצוגית וקיומה של עילת תביעה אישית. מסקנתה היא כי אף שהבקשה עומדת בדרישות ההסמכה, עדיין יש לדחותה. פסק הדין מחלק את התקופה הנדונה לשלוש תקופות נפרדות: "תקופת ההסכם הקיבוצי", "התקופה הקיבוצית שלפני ההסכם" ו"התקופה שלפני הקיבוץ". לגבי התקופה הראשונה, שתחילתה בחתימה על ההסכם הקיבוצי, בית הדין מוצא כי ההסכם מגדיר במפורש ביקורי בית כעבודה נוספת שאינה מזכה את העובדים בזכויות סוציאליות מעבר לאלו המפורטות בהסכם. בית הדין מדגיש את חשיבות השמירה על היציבות ביחסי העבודה הקיבוציים ואת אופיו הכולל של ההסכם, ההופך כל התערבות לבלתי ראויה. בתקופה השנייה, שקדמה להסכם הקיבוצי, מציין בית הדין את קיומם של יחסי עבודה קיבוציים ונותן משקל לעמדת הארגון המייצג, כך שלא סביר שאישור התובענה הייצוגית יצלח. לבסוף, באשר ל"תקופת טרום הקיבוץ", בית המשפט מכיר בהיעדר ארגון יציג ובהפרשות הפרישה החלקיות שביצע המעסיק בתקופה זו. עם זאת, בסופו של דבר היא מחליטה שלא לאשר את התביעה הייצוגית, בהתחשב בתעריפים הגבוהים שנקבעו לעבודה נוספת ובאפשרות לקזז זכויות סוציאליות כנגד תביעות להשבת רכוש. פסק הדין מתייחס גם לטענות המבקשות בדבר אפליה מגדרית ומציין כי תנאי ההעסקה אינם מבוססים על מגדר ולכן אינם מהווים אפליה. בית המשפט דוחה את הבקשות לאישור, כאשר כל צד נושא בהוצאותיו, ומכיר בתרומתם של המבקשים לקידום הסדרת התשלומים לעובדים עבור ביקורי בית.