ע"א 232/77

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור בו ערער יעקב רוזנברג על הגדרתו כערב לשטרי חוב, בטענה כי חתימתו אינה מהווה ערובה "אוול" משום שהביטוי הנדרש אינו צמוד לחתימתו כמתחייב מסעיף 57(ב) לפקודת השטרות. בית המשפט הדגיש את ההבחנה בין צורת הערבות לבין הכוונה שמאחורי החתימה. רוזנברג טען כי חתימתו הייתה מותנית ונמחקה מאוחר יותר כאשר התנאים לא התקיימו. עם זאת, מעדויות מומחים עולה כי המחיקות היו רק שרבוטים שנעשו במקביל לחתימה, שנועדו להתחמק מאחריות. בית המשפט קבע כי חתימתו של רוזנברג עומדת בדרישות הפורמליות של סעיף 57(ב) בשל הסידור והתיוג של סעיפי השטרות, דבר שהצביע על קשר ברור בין החתימה לבין הערבות. יתר על כן, בית המשפט קבע כי רוזנברג לא הצליח להוכיח באופן משכנע את טענת המחיקה, ובכך אישר את התחייבותו על פי הערבות. למרות סוגיות פרוצדורליות שהעלה בא כוחו של רוזנברג בנוגע להודאה בראיות בכתב יד, בית המשפט מצא טענות אלה חסרות בסיס וציין כי מדובר בפעולות צפויות מראש של התובע. הערעור נדחה, והוצאות בסך 10,000 לירות הוטלו על רוזנברג.