דב"ע מו/10 - 3

תקציר

פסק הדין מתייחס למקרה שנוי במחלוקת של התפטרות ופיטורי עובד מהמכללה הטכנולוגית שנקר. העובד, מהנדס טקסטיל בשם משה אוסטפלד, עבד במכללה משנת 1971. בסוף 1978 ביקש אוסטפלד חופשת השתלמות ללימודים בחו"ל, אותה אישרה המכללה, ובמקומו נשכר מרצה מחליף. אלא שתוכניותיו של אוסטפלד ללמוד בחו"ל עלו בתוהו, והמכללה סידרה לו לימודי המשך בטכניון בחיפה. אוסטפלד סירב לאפשרות זו, משום שראה בכך עלבון לכבודו. במקום זאת, הוא נסע להאיטי למשך שישה שבועות כיועץ ללא אישור המכללה. המכללה ראתה בכך סרבנות ושלחה לו מכתב בו הצהיר כי הוא נחשב כמי שהתפטר מתפקידו. עם שובו בינואר 1979 נודע לאוסטפלד כי פוטר בשל הפרת משמעת. הוא מחה על החלטת המכללה וטען כי לא התפטר. התיק הגיע בסופו של דבר לבית המשפט, כשאוסטפלד דורש פיצויים על הפרת חוזה, פיצויי פיטורים והפרשי הצמדה. בית הדין האזורי פסק לטובתו של אוסטפלד, קבע כי הוא לא נטש את עבודתו וזכאי לפיצויי פיטורים, וקבע את מועד הפיטורים לנובמבר 1978. המכללה ואוסטפלד ערערו שתיהן על פסק דין זה. בית הדין הארצי לעבודה דחה את שני הערעורים, ואישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר כי היעדרותו של אוסטפלד אינה מהווה נטישה וכי המכללה פיטרה אותו. עם זאת, בית הדין קבע גם כי הפיטורים התרחשו בפברואר 1979, ולכן תביעתה של אוסטפלד לפיצויי פיטורים התיישנה. עוד צוין בפסק הדין כי זכותה של העובדת לפיצויי פיטורים אינה תקפה, שכן הפיטורים התרחשו זמן רב לפני הגשת התביעה, והמכללה לא הפרה חוזה. בנוסף, הורה בית המשפט כי כל צד יישא בהוצאותיו.