בג"צ 5936/97

תקציר

פסיקת בית המשפט מקבלת את העתירה, בעיקר בנימוקים של הבטחת חופש העיסוק ומתן דין וחשבון על ציפיות לגיטימיות. ההחלטה השנויה במחלוקת בוטלה משום שלא היה לה גיבוי חקיקתי, לא סיפק אמצעי מעבר והגביל שלא בצדק מאבחנים של לקויות למידה. בית המשפט דחה את הטענה כי חוזרי המנכ"ל אינם פוגעים בחופש העיסוק, והדגיש כי הגבלות עקיפות, כגון אי הכרה בהערכות מסוימות, פוגעות באופן משמעותי בפרקטיקה המקצועית. כך, למעשה, נוצר מונופול בכך שהעריך רק הערכות של פסיכולוגים חינוכיים, תוך הפרה של עקרונות שוויון הזדמנויות. יתר על כן, הבלעדיות שללה למעשה מהעוסקים בה את היכולת לפעול בתוך מערכת החינוך. בפסק הדין הודגש כי כל פגיעה בחירויות אלה חייבת להיות מוסמכת במפורש בחוק להגן על כבוד האדם וחירותו – הנושאים המרכזיים במסגרת המשפטית של ישראל. פעולות המדינה, בהיעדר סמכות חקיקתית מתאימה, נחשבו בלתי חוקתיות. בנוסף, היעדרם של הסדרי מעבר, הנדרשים כדי להגן על אינטרס ההסתמכות של המתרגלים המושפעים, היווה מחדל קריטי, והפך את ההחלטה לבלתי מוצדקת. בית המשפט הדגיש כי שינויים המשפיעים על העיסוק צריכים לכלול הוראות הסתגלות, תוך הדגשת עקרונות של הגינות ומידתיות. כתוצאה מכך, פסק הדין הכריז על החוזרים כבטלים והורה למדינה לכסות הוצאות משפטיות, תוך שהוא מאשר את הצורך בהקפדה על אמות מידה חוקתיות ופרוצדורליות בעת הגבלת החירויות המקצועיות.