עמ"ש 39289-12-17

תקציר

השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם יש לבטל הסכם ממון בין בני זוג, שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה. המערערת, אשר עתרה תחילה לאישור ההסכם, טענה כי יש לבטלו בשל פגמים שנפלו בגיבוש ההסכם (סחיטה, עושק וכיו"ב), או לחילופין, כי הוא בוטל בשל התנהלות הצדדים. המשיב טען מנגד כי ההסכם תקף ולא בוטל. בית משפט קמא פסק לטובת המשיבה, וקבע כי ההסכם לא בוטל בהתנהגות הצדדים וכי לא נפלו בו פגמים בהתהוותו. המערער ערער על החלטה זו. פסק דינו של בית המשפט לערעורים אישר את החלטת בית משפט קמא. בית המשפט בחן בהרחבה את הראיות והעדויות שהוצגו, ולא מצא עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות ובממצאי המהימנות של בית משפט קמא. השופטים ציינו כי טענות המערער בדבר כפייה וסחיטה אינן משכנעות וכי בית משפט קמא העדיף את גרסת המשיב לאירועים. הם הדגישו כי עדותו של המערער עצמו והראיות שהוצגו תומכות בעמדת המשיב. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי המערערת לא הביאה כל ראיה לקיפוח או לתנאים בלתי סבירים בהסכם, וכי היא לא מחתה או ביקשה לבטל את ההסכם במהלך שנות תוקפו. השופט דחה גם את טענת המשיב כי בית משפט קמא אינו יכול להעיד על שיחות עם עורכי דינו, וקבע כי חיסיון עורך דין-לקוח אינו חל במקרה זה. בסופו של דבר, בית המשפט לערעורים הצטרף לפסק דינו המנומק היטב של בית משפט קמא, והגיע למסקנה כי הסכם הממון תקף ולא בוטל בשל התנהלות הצדדים. נוכח חוסר הצדק בטענות המערערת וכוונתם הברורה של הצדדים לקיים את ההסכם, נדחה הערעור. בנוסף, חויב המערער לפצות את המשיב בגין שכר טרחת עורך דינו, והפיקדון שהעמיד המערער היה אמור להיות מועבר למשיב.