ע"א 307/12

תקציר

הסוגיה המרכזית בערעור זה הייתה האם צדק בית המשפט המחוזי בכך ששלל מהמערער צו כינוס נכסים והכרזת פשיטת רגל בשל חוסר תום לב ביצירת חובות. בית המשפט נדרש להכריע האם נושי המערערת צריכים להשתמש בהליכי הוצאה לפועל או פשיטת רגל לצורך גביית חובות. הליכי הוצאה לפועל נועדו לאכוף פסקי דין ולהגן הן על האינטרסים של החייב והן על האינטרסים של הנושה, ואילו הליכי פשיטת רגל מספקים שיטה לחלוקת נכסי החייב ביעילות תוך מתן אפשרות להתחלה חדשה. כאן, צו כינוס נכסים נתפס כ"שער" לפשיטת רגל, עם צורך בתום לב מצד החייב לאורך כל ההליך. בית המשפט הכיר בכך שטענות לחוסר תום לב יכולות להתעורר בשלבים שונים, אך הדגיש כי יש לשקול זאת רק לאחר חקירה מלאה של נאמן. במקרה דנן, היו למערערת חובות משמעותיים בגין רשלנות מקצועית לכאורה שסיבכה את ההחלטה. עם זאת, בית המשפט קבע כי בשלב זה אין די ראיות לחוסר תום לב קיצוני כדי לדחות את צו הכינוס על הסף, והורה על המשך בירור החובות תוך מתן אפשרות להמשך ההליכים. ההחלטה על מתן צו כינוס נכסים נועדה לסייע בבחינה מקיפה של חובות המערער והמשך דרכו בהליכי פשיטת רגל. חששותיהם של המשיבים בדבר עיכוב מימוש הנכס על ידי מתן צו זה טופלו, תוך הבטחה כי תיאום עם כינוס הנכסים יוכל למנוע עיכובים כאלה. משכך, התקבל הערעור ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל, תוך מתן צו כינוס נכסים למערער ללא צו הוצאות.