ע"ח 32562-02-16

תקציר

הערעור בפני בית המשפט מעלה שתי שאלות עיקריות: האחת, האם מסמכים מסוימים הם "ציבוריים" או "פרטיים"; ושנית, האם עומדת למערער הזכות לחסינות מפני הפללה עצמית ביחס למסמכים אלה, קרי, היקף החיסיון שמקנה סעיף 47(א) לפקודת הראיות אל מול הוראות הדינים הרלוונטיים. המערערת טוענת כי המסמכים הם פרטיים ולכן חסויים, אך בית המשפט קובע אחרת וקובע כי המסמכים הנדונים הם פומביים. הם נוצרו על ידי המערערת מכוח חובה חוקית ובמסגרת פעילותה העסקית, ולכן אינם יכולים להיחשב פרטיים. זאת ועוד, באשר לסוגיה השנייה, מסכים בית המשפט עם דעתו של בית משפט קמא כי הלכת קלקודה חלה לא רק על מסמכים שהוכנו על פי הדינים ואכיפתם מופקדת בידי הרשות המבקשת להשיגם, אלא גם על מסמכים שהוכנו לפי חוקים אחרים. לפיכך, גם אם המסמכים הוכנו על פי חוקים שהמשיב אינו אחראי להם, בסמכותו של המשיב לתפוס אותם לצורכי חקירה. המשיב, בעל סמכויות פיקוח לפי חוק סמכויות פיקוח, רשאי לפקח על החזקה, העברה וסחר בחומרים מסוכנים, ומשכך אין המערער יכול לטעון לחסינות מפני הפללה עצמית ביחס למסמכים המבוקשים. בית המשפט מדגיש כי מטרת הפיקוח של הרשות המבקשת, ולא זהותה, היא הקובעת אם המסמכים נוצרו לצורך פיקוח. מאחר שהמסמכים יכולים לסייע למשיבה בחקירתה, יש להמציאם, והערעור נדחה.