בב"נ 63479-06-20

תקציר

פסק הדין נסוב סביב חוקיותו של צו הריסה מנהלי לאתר בנייה בלתי מורשה. הצו, שהוצא על ידי המשיב, נועד להרוס עבודות אסורות נוספות שבוצעו לאחר הצו הראשוני. עם זאת, המבקש, שהוא הבעלים של הקרקע עליה בוצעה הבנייה, ערער על הצו, וטען כי המשיב לא הצליח להוכיח קיומה של בנייה כלשהי לאחר הצו הראשון. בית המשפט בחן את הוראות סעיף 223 לחוק הרלוונטי, המאפשר מתן צווי הריסה משלימים לגבי בנייה שבוצעה לאחר הצו הראשון. נמצא כי צו המשיב היה פגום משום שהוצא ללא בדיקה עדכנית של אתר הבנייה. פער הזמנים המשמעותי בין הבדיקה הראשונה לבין הוצאת הצו, יחד עם היעדר תיעוד, לא אפשרו לקבוע במדויק איזו בנייה בוצעה לאחר הצו הראשון. משכך, קבע בית המשפט כי הצו השני אינו מוצדק לפי סעיף 223, שכן למשיב לא היה מידע מהימן על לוח הזמנים של הבנייה. זאת ועוד, מתח בית המשפט ביקורת על התנהלות המשיב על כך שלא הוציא צו מעודכן החל על כל הבנייה הקיימת, כנדרש בסעיף 221 לחוק. תחת זאת, חתם המשיב על צו שאינו מעוגן במציאות, מה שהוביל להחמצה של הזדמנות להגדיר במדויק את הבנייה העומדת להריסה. בית המשפט גם הצביע על חוסר עקביות בנוסח הצו, ההופך אותו לבלתי ישים ובלתי הגיוני. בסופו של דבר, פסק השופט לטובת המבקש, וביטל את צו המשיב בשל פגמים משמעותיים בו. המשיב חויב לשאת בהוצאותיו של המבקש, בסך 6,000 ₪. פסק הדין הדגיש את חשיבותם של הליכים מנהליים מהירים ומדויקים במקרים כאלה, במיוחד כאשר מדובר בעניינים דחופים, ואת הצורך להקפיד על הוראות החוק להוצאת צווי הריסה תקפים.