בר"מ 2541/23

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פסק דין בעתירה מנהלית שהגישו שישה אחים שנולדו בירושלים ומבקשים לבסס את מעמדם בישראל. המבקשים, המתגוררים בירושלים כל חייהם, טוענים כי אין להם כל מעמד חוקי ואינם רשומים במרשם האוכלוסין הישראלי או הפלסטיני. הם הגישו למשרד הפנים בקשה להעניק להם מעמד בישראל מטעמים הומניטריים, אך בקשתם נדחתה, מה שהוביל אותם להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. תחילה דחה בית המשפט את בקשותיהם לצווי ביניים, אך לאחר עיכוב בטיפול בבקשה והחלטת שר הפנים לדחות את בקשתם, נתן בית המשפט בסופו של דבר צו ארעי, שמנע כל הליכי אכיפה נגד המבקשים עד להכרעה בעתירתם. לאחר מכן ערערו האחים לבית משפט גבוה יותר, בטענה כי בית המשפט לעניינים מנהליים שגה בהחלטתו בעניין צו המניעה. הם הדגישו את היעדר המעמד המשפטי ואת הפגיעה האפשרית בזכויותיהם הבסיסיות אם יורחקו מישראל. מנגד, המשיב, ככל הנראה מדינת ישראל, עתר לדחיית הערעור, תוך שהוא מציין את הקריטריונים הצרים למתן רשות ערעור על החלטת ביניים ואת שיקול הדעת הרחב המוקנה למדינה בהחלטות על מעמד. עם זאת, בית המשפט העליון, בהפעילו את סמכותו, בחר לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור. לאחר שבחן את מאזן הנוחות ואת פוטנציאל הפגיעה בשני הצדדים, פסק בית המשפט לטובת המבקשים, ביטל את החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים והוציא צו ביניים האוסר על נקיטת הליכי אכיפה נגדם עד לדיון והכרעה בעתירתם. המשיב חויב בהוצאות המבקשים, בסך 4,000 ₪.