ע"א 2798/02

תקציר

פסק הדין דן בהחזקה בנכס ובנסיבות הסובבות אותו. המערערים טענו להתיישנות בדרך של חזקה, אותה דוחה פסק הדין מאחר שהמערערים לא הביאו ראיות לחזקה במשך 25 שנים רצופות לפני החלת חוק המקרקעין, או שהמשיב היה מודע לחזקתם בנכס והתנגד לה. פסק הדין מפרט את הרציונל העומד מאחורי חוק ההתיישנות ומביא ציטוט של השופט אור בדבר טיבן של חזקות סותרות, תוך הדגשה כי כוונת המחזיק והתנהגות הבעלים מכריעות בקביעת מהות החזקה. מאחר שהמערערים לא הצליחו להוכיח כי החזקתם הייתה בניגוד לרצון הבעלים, תביעתם להתיישנות המבוססת על חזקה נוגדת נדחית. יתר על כן, פסק הדין בוחן את טיבה והיקפה של הסמכות, ומגיע למסקנה כי המערערים החזיקו בנכס מכוח רישיון מכללא וניתן לביטול. מאחר שהרישיון ניתן לביטול, המערערים אינם זכאים לכל פיצוי בגין שיפורים או ביטול, אם כי עשויה להיות להם תביעה כספית בגין השקעותיהם והוצאותיהם. בית המשפט פוסק גם בסוגיית הגמול הראוי, וקובע כי המשיב, בעל הנכס, זכאי לדמי שימוש סבירים מיום ביטול הרשות. ככלל, הערעור נדחה, והערעור שכנגד מתקבל באופן חלקי לגבי נזקים, וכל צד יישא בהוצאות המשפט שלו.