דב"ע מו/13-4

תקציר

הערעור מתייחס לפיטורי עובדי מדינה כחלק מצעדי הייצוב הכלכלי של הממשלה. הצורך בערעור הוא מחלוקת על פרשנות הסכם קיבוצי בין המדינה לבין הסתדרות עובדי המדינה בנוגע להליכי פיטורי עובדי מדינה במקרה של צמצום. ההסכם מתייחס להודעה של נציב שירות המדינה, המפרטת את הנהלים לקביעת הצורך וההיקף של פיטורים במקרה של צמצום. בהודעה נקבע כי מסירת העבודה לקבלנים לא תיחשב כהפחתה בעבודה. המדינה החליטה לצמצם את מספר עובדי המדינה וביקשה מוועדת השירות, ועדה סטטוטורית, לאשר את הפיטורים. עם זאת, החלטת הוועדה לא ציינה את מספר העובדים שיש לפטר, מה שהוביל את בית הדין האזורי בתל אביב לקבוע כי ההחלטה אינה תקפה. בית הדין פירש גם את החלטת הוועדה כאוסרת על פיטורי עובדים שעבודתם תינתן לקבלנים, דבר הסותר את מטרת הממשלה לצמצם את רמת הפעילות במשרדים. המדינה ערערה על ההחלטה וטענה כי ההסכם הקיבוצי וההודעה המוקדמת אינם חלים על פיטורים שבהם העבודה ניתנה לקבלנים. בית המשפט העליון הסכים וקבע כי ההסכם וההודעה התייחסו רק לפיטורים עקב צמצומים. עוד קבע בית הדין כי למדינה, כמעסיקה, יש סמכות לפטר עובדים שלא מטעמים שאינם צמצומים, כל עוד פעלה בתום לב ובהגינות. באשר להיקף הפיטורים, קבע בית הדין כי די היה בהחלטת ועדת השירות והיא עמדה בדרישות ההודעה וההסכם הקיבוצי. בית הדין המליץ למדינה לנהוג באיפוק בהפעלת מלוא סמכויותיה בנוגע לפיטורים. לבסוף, פסק הדין קיבל את ערעור המדינה בשתי הנקודות.