עפ"ת 52096-10-21

תקציר

המערער הורשע בכך שלא איפשר להולך רגל לחצות את הכביש בבטחה ונהג תחת השפעה תוך גרימת חבלה ממשית להולך הרגל. על ההרשעה וגזר הדין הוגש ערעור בנימוק שהחקירה לא הייתה ממצה וכי הגנתו של המערער נפגעה כתוצאה מכך. בערר נטען כי עדי ראייה לא אותרו, עדותו של הולך הרגל נגבתה באופן לקוני ולא נשלח למקום בוחן תאונות שישחזר את התאונה. כמו כן, מהירות הרכב, התנהגותו של הולך הרגל ומיקום הפגיעה היו כולם שנויים במחלוקת. המערערת טענה כי הולכת הרגל עמדה והביטה בטלפון שלה, ולפתע נכנסה לכביש ללא אזהרה. השופט הודה כי החקירה הייתה יכולה להיות יסודית יותר, אך בסופו של דבר דחה את הערעור. הכרעת הדין התבססה על הראיות והעדויות שהוצגו, כמו גם על צילומים מזירת האירוע. השופט הסכים עם הערכות המהימנות של בית משפט קמא ולא מצא סיבה לסטות מהן. על אף שלא ניתן היה לקבוע את מהירות הרכב ואת פרטי התאונה המדויקים, קיבל השופט כי המערער לא מימש את חובת הזהירות הנדרשת כלפי הולך הרגל, במיוחד לאור העובדה שהמערער הבחין בשימוש בטלפון של הולך הרגל והיה עליו לנקוט באמצעי זהירות בהתאם. השופט הדגיש את חובת הזהירות המוגברת הנדרשת בעת התקרבות למעבר חצייה והגיע למסקנה כי הנחת המערער כי הולך הרגל לא יחצה הייתה רשלנית. הערעור נדחה, והמערער נדרש להפקיד את רישיונו במזכירות בית המשפט לתעבורה.