ע"א 633/82

תקציר

במקרה זה, דחה בית המשפט את הערעור בשורה של שאלות משפטיות מורכבות הנוגעות למעמדה של חכירת משנה לאחר מותו של החוכר המקורי. השופט ש' לוין בחן מספר סוגיות מרכזיות, החל ממעמדו של המנוח לאחר פקיעת חוזה שכירות משנה בשנת 1964, והגיע למסקנה כי עדיין יש לראות את המנוח כחוכר מעבר למועד זה. בנוסף, נדונו שאלות בדבר תוקפו של כתב ויתור משנת 1974, והגיעו למסקנה כי אין לו משקל משפטי בנוגע לחכירת המשנה. בית המשפט מצא כי ניסיון להסכם מתנה אינו תקף בשל היעדר האישורים הנדרשים. סוגיה קריטית נוספת הייתה האם חכירת המשנה היוותה חלק מעיזבון המנוח, כאשר בית המשפט קבע שלא, בשל אי חלוקתה כפי שיחולו עליה סעיפים חוזיים ספציפיים. גם המושג "בן יורש" היה שנוי במחלוקת. למרות שהמשיבים 1 ו-2 ביקשו הכרה בתפקיד זה, נרשמו מורכבויות פרוצדורליות ומשפטיות, בעיקר בכל הנוגע לזכויות המוקנות בתקנות מינהל מקרקעי ישראל והאגודות השיתופיות. למרות שהכיר במעמדם דה-פקטו כ"בנים יורשים", בית המשפט הותיר את דחיית התביעות בשל אילוצים פרוצדורליים, ואישר כי ייתכן שיידרשו הליכים נוספים כדי לטפל בשאלות שלא נפתרו. השופט ש' נתניהו הסכים לכך, ציין את בטלות הוויתור והמתנה, והדגיש את הטעמים הפרוצדורליים לקיום ההחלטה מבלי לשנות את פסק הדין הקיים. לפיכך נדחה הערעור, והמערערים חויבו בהוצאות משפט של המשיבים בסך 2,000,000 ₪.