ה"פ 31706-06-19

תקציר

בפסק דין זה, בחן בית המשפט טענה של המדינה לפיה המשיבים מנצלים לרעה באופן סדרתי את ההליך השיפוטי בכך שהגישו שוב ושוב תביעות בניסיון להפוך החלטות שיפוטיות מבוססות, הגישו תביעות דומות במחוזות שונים למרות דחיות חד-משמעיות, ותקפו את הפאנלים השיפוטיים ואת עורכי הדין היריבים בתביעות אישיות. בית המשפט דן בערכאה קודמת בה דחה את בקשת המשיבים לפסילת השופט וציין כי ערעור המשיבים על החלטה זו נותר על כנו. נקבע כי טענות המשיבים בדבר טעות מינהלית בטיפול בערר נעדרו ראיות מספיקות לעיכוב הליכים. לאחר מכן בחן בית המשפט את סמכותו להוציא צו חסימה, תוך שהוא מצטט תקדים שנקבע בפרשת אלון משנת 1975, אשר שלל מבתי המשפט סמכות כזו על בסיס העיקרון לפיו גם למטרידים יש זכות גישה לערכאות. למרות שהמדינה ציינה מקרים מאוחרים יותר שבהם הוטלו מגבלות על הגשת בקשות בהליכים סגורים, בית המשפט מצא כי אלה אינם משנים את הדוקטרינה הקיימת שנקבעה בעניין אלון. יש לציין כי סעיף 75 לחוק בתי המשפט לא הסמיך במפורש הוצאת צו חסימה והסתמכות על סמכות טבועה הציבה קשיים בשל זכות היסוד לגישה לבית המשפט. בנוסף, הצעת חקיקה שהוגשה לאחרונה הצביעה על הצורך בהסדרים סטטוטוריים כדי להסדיר צווים כאלה. לבסוף, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין סמכות ליתן את צו החסימה ודחה את טענת המדינה, תוך שהוא מציין את המשמעות של שמירה על גישה חוקית לרשות השופטת למרות ההכרה בהתנהלותם הפוגענית של המשיבים. בית המשפט נמנע מהטלת הוצאות, בהתחשב בהתנהלותם המפריעה של המשיבים בבקשות רבות ובלתי מבוססות במהלך ההליכים.