ת"א 2222/05

תקציר

פסק הדין מקבל חלק קטן מתביעת התובעים וחלק ניכר מתביעת הנתבע שכנגד. התובעים והנתבע מצויים במערכת יחסים חוזית משנת 1999, אשר הובילה לחובות של כ-2 מיליון ₪ שחבו התובעים לנתבעת. בשל הקושי של התובעים לפרוע את החוב, הוסכם בשנת 2003 על חוזה שני להסדרת המשך הקשר ביניהם ופירעון החוב. עם זאת, החוזה השני מעולם לא יצא אל הפועל בשל התפטרותו של מנכ"ל הנתבעת וחוסר שיתוף הפעולה בין הצדדים. זה הוביל למשבר במערכת היחסים שלהם ובסופו של דבר לסיום החוזה, ששני הצדדים האשימו זה את זה בו. התובעים הגישו תביעה לפיצויים בסך 4 מיליון ₪ כנגד הנתבעת, והנתבעת הגישה תביעה שכנגד על סך 2.6 מיליון ₪, סכום חובם של התובעים. תביעת הנזיקין של התובעים לא צלחה ברובה, שכן מרבית הנזקים הנטענים נחשבו חסרי בסיס. השופטת קבעה כי דרישת התובעים לפיצוי בגין חובות שלא נפרעו על ידי הלקוחות התבססה על ראיות מטעות, וכתוצאה מכך ניתן היה לדחות את תביעתם כולה. עם זאת, בהתאם להסכם להגיע לפסק דין בפשרה, נפסקו לתובעים פיצויים בסך 450,000 ₪, כאשר הנתבעת חויבה ב-67,500 ש"ח מסכום זה. בהתייחס לתביעה שכנגד, חובם של התובעים לנתבעת עמד על סך של 2,400,000 ₪, אותו נדרשים התובעים והנתבעים הנוספים (הנתבעים שכנגד) לשלם. בנוסף, הנתבעים שכנגד חייבים 150,000 ש"ח נוספים ביחד ולחוד. לפיכך, התובעים חייבים לנתבע סך של 2,332,500 ₪, ואילו הנתבעים שכנגד אינם חייבים בתשלומים נוספים שכן התובעים הסכימו לשלם את חובם. פסק דין זה ניתן בהעדר הצדדים וללא צו להוצאות.