ע"א 517/70

תקציר

המקרה שלפנינו נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לבית בתל אביב, בבעלות המשיבים, וטענת המערערת כי הייתה להם זכות בלעדית לאירוח במועדון הנמצא בתוך הבית. הערכאות הנמוכות יותר פסקו בעבר לטובת המשיבים, מה שגרם למערער לערער לבית המשפט העליון. נקודות המחלוקת העיקריות היו מעמדו של המערער בתוך הנכס, האם הוא דייר או בעל הרשאה, וסוגיית ביטול כל הרשאה כזו. פסק הדין של בית המשפט העליון קבע כי כאשר חוזה רישוי כולל תשלומים קבועים ומועדי תשלום מוגדרים, אך שותק לגבי משך הזמן, ניתן לבטלו על פי שיקול דעתו של בעל הנכס. כמו כן, תביעת פינוי שהוגשה לפני תום תקופת השכירות אינה חסרת תוקף. בית המשפט הכיר בהיעדר החלטה אחידה בבתי המשפט בישראל בנוגע לפעולות מוקדמות, ובחר במקום זאת בגישה גמישה יותר. הם פסקו כי במקרה דנן די בתקופת ההודעה המוקדמת בת שלושת החודשים שקדמו לתביעת הפינוי, מה גם שלמערערת היה די זמן לערוך סידורים והיא לא ניצלה את הנכס לייעודו מזה זמן. עוד הובהר בפסק הדין כי בניגוד לטענות המערערת, לא היה צורך בהודעה מוקדמת על שלילת רישיון, מה גם שהמשיבים התירו בשתיקה למערער להשתמש בנכס לעסקי ההסעדה שלו. בית המשפט הגיע למסקנה כי הערעור יידחה, הותיר את צו הפינוי בהארכה עד אפריל 1969, ופסק למשיבים הוצאות בסך 1,000 ל"י. השופט קיסטר, יחד עם השופטים לנדוי ומאני, נתן את ההחלטה פה אחד.