ת"ט 43170-01-12

תקציר

פסק הדין הוא לטובת הנאשם. השופט קובע כי לשון הצו, כפי שנוסחה במקור, הגבילה את שכר הטרחה שניתן לגבות עבור ייצוג נכי רדיפות הנאצים בכל ההליכים לצורך קבלת הטבות, לרבות הליכי ערעור וערעור. נדונו שלושת הפירושים האפשריים של הצו, והשופט הגיע למסקנה כי מדובר בתיקון מבהיר, ולא בשינוי החוק הקיים. הצו, כפי שהיה לפני התיקון, נמצא כמתייחס לכל רשות מוסמכת הדנה בתביעה, ולא רק לרשות המוסמכת כשלעצמה. השופט הדגיש כי מטרת הצו היא להגן על אוכלוסייה חלשה ופגיעה מפני שכר טרחה מופרז שדורשים נציגיה, ולא ראה סיבה להבחין בין ערכאות שונות. נמצא כי ההיגיון העומד מאחורי תכלית הצו חל באופן שווה על כל ההליכים. בנוסף, ציינה השופטת כי דברי ההסבר לתיקון לחוק הרדיפה, שאישר את הצו, התייחסו לשכר טרחה בגין טיפול בתביעות ללא הבחנה בין פורומים שונים. גם הסכם שכר הטרחה שנחתם בין התובעת לנתבעת לא הבחין בין מקרים שונים והזכיר רק את "התביעה". לפיכך קבעה השופטת כי שכר הטרחה בגין ייצוג הנתבע בכל ההליכים מוגבל ל-8% מההטבות המתקבלות, שישולמו בתוך חמש שנים. לבסוף החליטה השופטת כי לא ייפסקו הוצאות למי מהצדדים, בהתחשב בנסיבות המקרה.