רע"א 2625/24

תקציר

בהחלטה זו דחה בית המשפט בקשה לסמכות שיפוט בינלאומית הנוגעת להמצאת כתב תביעה מחוץ לגבולות המדינה, ובפרט לישראל. על המבקש היה להתגבר על מספר משוכות משפטיות כדי להצדיק סמכות זו, לרבות הוכחת טענה ראויה לטיעון ולהראות כי העניין מעורר שאלה כבדת משקל, והכל תוך הוכחת היותה הפורום המתאים להליכים, מונחה תקדים. בית משפט קמא קבע בעבר כי המפרקים עמדו בדרישות אלה, ובית המשפט הנוכחי נעתר לכך, ולא מצא צורך להתערב או לשנות את פסק הדין הקודם. ההחלטה התייחסה לתקנות קודמות, ובמיוחד לאופן שבו הן מסדירות את סמכות השיפוט על נתבעים זרים, הדורשות בדרך כלל אישור מבית המשפט ותצהיר נלווה הטוען ל"סיבה טובה". על פי התקנות הקיימות, על התצהיר לפרט עובדות המבססות את עילת התביעה וההמצאה מחוץ למדינה מבלי להשתמש בקריטריון "טוב". בית המשפט יישם סטנדרט הוכחה המאופיין כ"קל למדי", והבטיח כי הטענות אינן קנטרניות מבלי להתעמק בטיעונים מפורטים בשלב מוקדם זה. בית המשפט אישר כי ממצאים קודמים הצביעו על שאלה רצינית המצדיקה התייחסות, ודחה את מאמציו של המבקש להגביר את נטל ההוכחה על ידי העברת טיעונים מקדמיים מוקדם מדי. באשר לדין הזר ולחזקת הדינים השווה, נקבע כי אין צורך לפתור אותם בשלב מקדמי זה, תוך התמקדות בקביעת סמכות שיפוט מתאימה, כפי שנקבע בתקנה 166(9). למרות שהמבקש טען כי סמכות השיפוט נטענה באופן פסול בהתבסס על הליכים קשורים בדלאוור ובישראל, בית המשפט הבהיר כי אם האדם המרכזי המעורב היה בישראל, סמכות השיפוט עליו הייתה ראויה יחד עם הנתבעים המקומיים, ובכך חיזק את טענתם הבסיסית. לפיכך, הבקשה נדחתה, ללא צו להוצאות נוכח היעדר תגובת הגנה.