רע"א 6353/12

תקציר

בהחלטה שיפוטית זו קיבל בית המשפט בקשה לדון בערעור על סמך תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ליבת הסוגיה נסובה סביב השאלה האם יש לחייב תובע להפקיד ערבות כספית להוצאות הנתבע. בית המשפט הדגיש כי ככלל, אין לחייב תובע במתן ערבות כזו, במיוחד בשל עוני, אלא בנסיבות נדירות וחריגות. עיקרון זה מושרש בשמירה על זכות הגישה החוקתית לערכאות, בדומה לערעורים אזרחיים בעבר. בית המשפט שקל מספר גורמים, לרבות מצבו הכלכלי של המבקש, סיכויי הצלחת התביעה ועיתוי הגשת הבקשה ביחס לשלב ההליך. המבקש היה מוגבל באמצעים, והתביעה עצמה לא נחשבה חסרת בסיס או עלולה להיכשל לחלוטין, ומכאן העדפת זכותו של המבקש לדיון בבית המשפט. בנוסף, הבקשה לשחרור בערבות הוגשה באיחור משמעותי בהליך, כאשר מרבית הוצאותיו של הנאשם כבר התרחשו, מה שמקטין את ההצדקה לערבות כספית. עוד ציין בית המשפט כי אי תשלום הוצאות קודמות אינו אמור להשפיע על החלטה זו, שכן עוניו של התובע אינו צריך להוות בסיס לדרישת ערבות. המסקנה דחתה את החלטת הערכאה הנמוכה יותר המחייבת שחרור בערבות, שאפשרה למבקש להמשיך בהליך ללא מניעה זו, והורתה למשיבים לכסות את שכר טרחת עורך הדין של המבקש.