ע"א 2051/04

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך בין שני בעלי דירות סמוכות בבניין סדרתי בנוגע לשימוש במגרש גינה אחורי הצמוד לאחת הדירות. המשיב, דייר מוגן, משתמש בגינה מזה שנים רבות, וניגש אליה מדירתם. המערערים, בעלי הדירה הצמודה ובעלי רוב בבניין, טוענים כי הגינה אינה חלק מהסכם השכירות של המשיבה וכי השימוש שלהם בה מהווה הפרה. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב, בקובעו כי אמנם הגינה אינה חלק מהשטח המושכר, אך השימוש ארוך הטווח של המשיב בהסכמת המשכיר עולה כדי היתר שניתן. בית המשפט הורה למערערים לשקם את הגדר המפרידה בין הגנים ולפצות את המשיב בגין עוגמת נפש. המערערים ערערו על החלטה זו, אך בית המשפט דחה את טענותיהם ואישר את פסק דינו של בית משפט קמא. בנוסף, קיבל בית המשפט את ערעורו הנגדי של המשיב, ותיקן את החלטת בית משפט קמא כך שתכלול את הוצאות הליך הביניים בפסק הדין העיקרי. השאלה המרכזית הייתה האם למשיבה יש זכויות בגן מכוח חוזה החכירה או מכוח הרשאה. בית המשפט הגיע למסקנה כי מעמדו של המשיב ביחס לגן הוא של רשות בלתי חוזרת, וניסיונם של המערערים לבטל היתר זה לא היה צודק. זאת ועוד, הסכים בית המשפט קמא עם קביעתו של בית משפט קמא כי התנהגותם של המערערים סותרת את עקרון תום הלב. בית המשפט הכריע גם במכתב נפרד שכתבו המערערים, בו נכתב כי לכל דייר זכויות שימוש פרטי בגינה הצמודה לו, דבר התומך בטענת המשיבה להיתר. בפסק הדין הודגש כי יש לבטל את סעיף 19 להחלטת בית משפט קמא, אשר הותיר את מהות זכויותיו של המשיב בערפל. לבסוף, בית המשפט הורה למערערים לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בערעור ובערעור שכנגד, והחלטת בית משפט קמא תוקנה בהתאם. החלטה גורפת זו דחתה את הערעור וקיבלה את הערעור שכנגד, תוך שהיא מבטיחה בהירות לגבי זכויות המשיב בגינה ומעניקה להם פיצוי הולם.