ה"פ 1782-01-19

תקציר

המבקשת והמשיבה התקשרו בהסכם מכר לחלקת קרקע בירושלים. המבקש רכש את הקרקע כ"עסקה נטו", והסכים לשלם את כל המסים הרלוונטיים. המבקש שילם את המחיר המוסכם של 2,500,000 ₪ והפקיד אצל עורכי הדין של המשיב 3,500,000 ₪ נוספים להבטחת תשלום המס. עם זאת, רשות מיסוי מקרקעין סירבה להכיר בעסקה, בהתחשב בכך שהקרקע היא בבעלות האפוטרופוס לנכסי נפקדים, מה שהוביל לביטול שומת המס של המבקש. הדבר יצר מחלוקת לגבי סכום הפיקדון, כאשר המבקש טען לשחרורו או להפחתתו, בעוד המשיב עמד על כך שיש להותירו ללא שינוי כדי למנוע נזק כלכלי. המבקש טען כי החוזה שותק בעניין זה וביקש את התערבות בית המשפט. עם זאת, בית המשפט דחה את בקשת המבקשת, בנימוק של בהירות החוזה לגבי משך הזמן הבלתי מוגבל של הנאמנות והיעדר סעיף מותנה בדבר שחרור הכספים. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש את החופש החוזי של הצדדים ואת אופייה העסקי של העסקה, ופירש את החוזה כמקצה את הסיכונים הכרוכים בכך. בנוסף, קבע בית המשפט כי הריבית שנצברה על הפיקדון שייכת למשיב, והורה למבקש לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב. ככלל, בית המשפט אישר את תוקפו של החוזה ודחה את הבקשה, תוך שהוא מדגיש את הצורך לכבד את הסכמת הצדדים, והגיע למסקנה כי מדובר בפרשנות סבירה המתיישבת עם כוונת שני הצדדים.