עת"מ 9640-07-10

תקציר

העותרים התכוונו להקים פרויקט דיור מוגן על חלקת אדמה ביד בנימין אותה רכשו בשנת 2005. לאחר הליך תכנוני ממושך, שכלל מספר שינויים שדרשו הרשויות, אישרה בסופו של דבר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה את בקשתם להיתר בנייה בשנת 2009. אלא שהוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז מרכז התערבה והורתה לוועדה המקומית להביא את התוכנית שוב בפני ועדת הערר. הוועדה המחוזית טענה כי תכניתה של העותרת סותרת את המצב התכנוני, לרבות מספר יחידות הדיור המותרות באזור. העותר הגיש עתירה נגד החלטת הוועדה המחוזית, בטענה כי אין לה סמכות להוציא צו כזה, כי היה שיהוי בלתי סביר וכי יש לקבל את ההחלטה לגופו של עניין לטובתם. בית המשפט הסכים עם טענות העותר. היא מצאה כי השימוש שעשתה הוועדה המחוזית בסמכותה לפי סעיף 28 לחוק התכנון והבניה היה פסול ונדיר, שכן הוועדה המקומית לא התחמקה מתפקידה, והחלטת ועדת הערר סבירה ואין לבחון אותה מחדש. כמו כן, קבע בית המשפט כי חל שיהוי בלתי מתקבל על הדעת בהחלטת הוועדה המחוזית, שהגיע שלוש שנים לאחר החלטת ועדת הערר. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי פרויקט הדיור המוגן נופל בגדר המוסדות המיועדים באזור על פי התכניות הרלוונטיות, לרבות בר/256. לא הייתה הצדקה להחריג את יחידות הדיור המוגן מכלל יחידות הדיור בקהילה, שכן יחידות אלה שימשו כיחידות דיור שלמות ונפרדות. לפיכך, החלטת הוועדה המחוזית בוטלה, והעותר זכה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין מהועדה המחוזית.