על"ע 19/81

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעורך דין שהושעה מלשכת עורכי הדין למשך עשרה חודשים בעקבות הרשעתו בשני סעיפים של הפרת חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. ההפרה הראשונה נגעה לכך שעורך הדין העיד עדות שקר כי לקוח חתם על תצהיר בנוכחות עורך הדין כאשר למעשה, הלקוח לא היה בארץ בתאריך המדובר. העבירה השנייה נגעה לכך שעורך הדין רשם במרמה את שם החברה כמוכרת בטופס מס שבח מקרקעין ללא אישור, תוך יצירת מראית עין כאילו החברה חתמה על הטופס. עורך הדין ערער על חומרת העונש, אך בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את החלטת בית הדין המשמעתי הארצי. בית המשפט מצא כי מעשיו של עורך הדין מעידים על זלזול בחובותיו המקצועיות ופוגעים באמון הציבור במקצוע עריכת הדין. כמו כן, הדגיש בית המשפט את חומרת העבירות, וציין כי מדובר בהטעיה ובעל פוטנציאל להטעות רשויות שונות. בהתחשב בעבירות משמעת נוספות שביצע עורך הדין בתקופה קצרה, הגיע בית הדין למסקנה כי נדרשת תקופת השעיה משמעותית כדי להרתיע מפני התנהגות בלתי הולמת עתידית ולשמור על טוהר המידות של מקצוע עריכת הדין. טענותיו של עורך הדין בדבר התמשכות ההליך, היעדר רווח אישי ובריאותו הרופפת לא נחשבו עילה מספקת להתערבות. בכך אישר בית המשפט העליון את ההשעיה בת עשרת החודשים, אך בהתחשב בהשלכות המעשיות עיכב את תחילת ההשעיה עד ל-1 בספטמבר 1982.