ע"א 350/54

תקציר

פסק הדין עוסק בשני ערעורים על תביעתו של צבי אילני נגד הסוכנות היהודית. אילני פוטר מעבודתו בסוכנות, והשאלות המרכזיות שעלו בערעורים היו האם הפיטורים היו חוקיים והאם סעיף בחוקת העבודה של הסוכנות היהודית, המונע מעובדים לפנות לבית הדין ללא הסכמת הוועד המרכזי של הסתדרות הפקידים, תקף. השופט ברנזון קבע כי הסעיף פסול שכן הוא סותר את האינטרס הציבורי ומגביל את סמכותם של בתי המשפט במדינה. בנוסף, ברנסון פירש את חוקת העבודה כך שסיום זמני של עבודתו של עובד מותר לפני שתוכח אשמתו הפלילית, בעוד שפיטורים מוחלטים דורשים הוכחת אשמה. מאחר שאשמתו של אילני לא הוכחה, פיטוריו היו בלתי חוקיים. עם זאת, אילני זכאי לפיצויי פיטורים, הפרשי שכר והפרשות לקרן הפנסיה שלו עבור תקופת פיטוריו. מועד פיטוריו נקבע ל-15 בינואר 1953. לבסוף חויבה הסוכנות היהודית לשלם לאילני סכומים שונים במקום הסכום שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי, בצירוף 9% ריבית משפטית והוצאותיו המשפטיות.