עמ"נ 60519-06-22

תקציר

המקרה הנדון סובב סביב חוק הכניסה לישראל, המקנה לשר הפנים שיקול דעת להנפיק רישיונות ישיבה למי שאינם אזרחי ישראל או בעלי אשרות עולה. המערער, שאינו זכאי לאזרחות ישראלית מכוח חוק השבות בשל אביו הלא יהודי, ביקש להסדיר את מעמדה של בתו הקטינה, המערערת, באמצעות הליך של קטינה מלווה. נוהל זה נועד למנוע הפרדה של הורה זר העולה לישראל מילדיו הקטינים ממערכת יחסים קודמת. השאלות המרכזיות שעמדו בפני בית המשפט היו: קביעת המועד הקובע לבחינת בקשת המערער, האם כניסת הקטין לישראל צריכה לחפוף לכניסתו של בן הזוג הזר, והאם התקיימה מטרת ההליך לשימור התא המשפחתי. באשר לשאלה הראשונה, מצא בית המשפט כי המועד הקובע צריך להתבסס על הנסיבות ועל כל מקרה לגופו, ולא להסתמך רק על מועד הבקשה הראשונה. במקרה ספציפי זה קבע בית המשפט כי המועד הקובע הוא הגשת הבקשה השלישית בשנת 2013. שנית, בית המשפט הכיר בכך שייתכן שיש הצדקה להחלת הנוהל למרות היעדר חפיפה במועדי הכניסה, אך יש להסביר את פער הזמנים באופן משביע רצון. לבסוף, קבע בית המשפט כי התא המשפחתי בין המערער לבתו מעולם לא היה קיים, ומניעיו היו כלכליים ולא משפחתיים. משכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין הצדקה להסדרת מעמדו של המערער באמצעות ההליך הקטין הנלווה ודחה את הערעור, תוך שהוא מאשר את ההחלטה לדחות את הבקשה. יש לציין כי בית המשפט הזכיר את האפשרות שהמערער יגיש בקשה להסדרת מעמד מטעמים הומניטריים, אך סיכויי ההצלחה לא היו גבוהים. צו הביניים שמנע את הרחקתה של המערערת מישראל הוסר, והיא נדרשה לעזוב את הארץ עד ליום 1.1.2023. כן נדרשו המערערים לכסות את הוצאותיו של המשיב.