ע"א 437/85

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון היה לטובת המערערים, וקיבל את ערעורם על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע להכריז על בנם כבר-אימוץ. הנימוק העיקרי לקבלת הערעור היה אי הוכחה מספקת של התנאים הקבועים בסעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים. בית המשפט הדגיש כי טובת הילד לבדה אינה מהווה עילה לאימוץ. במקום זאת, יש להתמקד בשאלה האם ההורים אכן כשלו במילוי חובותיהם ההוריות, והאם סיוע סביר יכול לשנות את מצבם. במקרה זה, נמצאו עדויות לשיפור ביכולתם של ההורים לתפקד כהורים, והעזרה שהם קיבלו נראתה יעילה. משכך, קבע בית המשפט כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מוצדקת דיה, שכן היא לא נתנה משקל מספק לאפשרות שיקום ההורים בעזרת סיוע כלכלי וטיפולי סביר. יתר על כן, הראיות שהוצגו לא היו עדכניות, מה שיצר ספק לגבי המצב הנוכחי. לפיכך, דחה בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והדגיש כי אין בפסיקתו כדי להשפיע על הכרזתו הקודמת של בית המשפט לנוער על הילד כזקוק לטיפול ולהשגחה.