ת"א 29720-09-21

תקציר

השאלה הפרשנית במקרה זה נסובה סביב השאלה האם המונח "מסעדה" נופל בגדר המילה "מלאכה" כפי שהוזכרה בחוזה ההיסטורי, הקובע כי תכליתו מוגבלת לתעשייה ולמלאכה בלבד. בית המשפט קובע כי ההיבט הדומיננטי במסעדה הוא מסחר ומתן שירותים ולא הפקה או יצירה אמנותית. על פי הפרשנות הטבעית והפשוטה של המונח "מלאכה", אדם סביר לא יפרש מסעדה כנופלת תחת ההגדרה של מלאכה. לפיכך, המסעדה אינה מתיישבת עם סעיף המטרה בחוזה. בנוסף, פרשנות המונח "מלאכה" במקרים קודמים הנוגעים לארנונה אינה תומכת בטענת התובע כי יש לסווג מסעדה כמלאכה בהסכם שכירות זה. יתר על כן, בית המשפט מכיר בכך שעל מנהל מקרקעי ישראל, כנאמן הציבור של מקרקעי ישראל, מוטלת החובה להגן על ייעודה של הקרקע. תכליתו האובייקטיבית של חוזה החכירה מחזקת את המסקנה כי אין לראות במסעדה מלאכה. טענת התובעת כי היה על רמ"י להגדיר את המונח "תעשייה ומלאכה" בחוזה השכירות נדחית, שכן בית המשפט מוצא כי הצדדים לא התכוונו להרחיב את משמעות המילה "מלאכה" מעבר למשמעותה הרגילה. באשר להתנהלות רמ"י מציין בית המשפט כי היה מודע לשימוש המסחרי בקרקע אך לא נקט פעולה. לפיכך, רמ"י אינה יכולה להתנות כעת את חידוש חוזה החכירה בתשלום דמי שימוש לשימוש מסחרי מלפני מספר שנים. החידוש יהיה מותנה בהפסקת שימוש שאינו תואם או בהסדרת השימוש באמצעות עסקת שינוי ייעוד. כמו כן, על רמ"י לחדש את חוזה החכירה לחלקות משנה בהן לא מופעלת מסעדה ולרשום את זכויות התובעת בחלקות משנה אלו. התובע חויב לשלם לנתבע הוצאות מופחתות בסך 5,000 ₪ בתוך 30 יום. אין בפסק דין זה כדי למנוע מרמ"י להגיש תביעות כספיות כלשהן שתמצא לנכון כנגד התובע.