דנ"א 5771/02

תקציר

פסק הדין הנדון מתמקד בפרשנותו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובפרט במשמעות הביטוי "ביטוח שנתי" כאמור בסעיף 9(א)(2). סעיף זה עוסק בזכות הפנייה לצד שפיצה נפגע תאונה, ומאפשר לו לתבוע שיפוי מגורם אחר האחראי לתאונה. העותר, שהסיע נוסע ללא הביטוח הנדרש וגרם לתאונה, טען כי עניינם נופל בגדר החריג של סעיף 9(א)(2) מאחר שהביטוח השנתי שלהם פג רק ארבעה ימים קודם לכן. פוליסת הביטוח המדוברת הייתה עבודת טלאים של תעודות שונות בהיקף של יותר משנה. עם זאת, בית המשפט העליון דחה טענה זו בקובעו כי "ביטוח שנתי" מתייחס לפוליסה אחת הנמשכת שנה ולא לתקופה מצטברת. כמו כן, בפסק הדין הודגש כי העותרת רכשה פוליסת ביטוח חדשה שאינה מכסה הסעת נוסעים, דבר המצביע על כך שלא הייתה בכוונתם לחדש את הפוליסה הקודמת. בית המשפט פירש את תקופת החסד בת 30 הימים בסעיף 9(א)(2) כחלה רק על מצבים בהם פוליסת הביטוח הקודמת לא חודשה עקב מחדל או רשלנות, ולא כתוצאה מהחלטה מודעת לרכוש כיסויים שונים. פסיקה זו, אף שהיא מרחיבה את ההלכה הקודמת, היא התפתחות טבעית ואינה מצדיקה דיון נוסף. העתירה נדחתה, והעותר חויב לשלם למשיב 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.