ע"פ 216/74

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור על קביעת אשמה בשוד. המערער הודה תחילה באשמה, אך ההרשעה התבססה על ראיות שנבחנו על ידי בית המשפט העליון. בית המשפט הכריע במספר סוגיות מרכזיות הקשורות לראיות ולהודאה. ראשית, נקבע כי הבעת נכונותו של אדם להודות, שאינה מתקיימת, שונה במהותה מהודאה שחוזרת בה מאוחר יותר. סירוב להודות, גם אם הוא מנומק, אינו יכול לשמש ראיה נגד חשוד. הצהרות המביעות נכונות להודות באשמה אינן תקפות כראיה אם ההודאה עצמה לא ניתנה. בית המשפט הדגיש את זכות השתיקה של חשוד והבהיר כי הודאה שהושגה בכפייה או בטקטיקה משטרתית בלתי הוגנת אינה קבילה. בית המשפט קבע כי הצעה להעיד כעד מדינה אינה משמשת ראיה המפלילה את עצמה אם הושגה במסגרת ניהול משא ומתן פסול. כמו כן, נקבע כי אינדיקציות למצפון אשם, כגון נכונות לפצות את נפגע העבירה, צריכות להיבחן בקפידה, במיוחד אם קיים הסבר חלופי מתקבל על הדעת. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי אין די בראיות שהוצגו כדי להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר, וציין כי אמירות שונות שנאמרו במהלך החקירה אינן מפלילות את המערער באופן חד-משמעי כאשר מסתכלים עליהן בהקשרן. משכך, החליט בית המשפט העליון לבטל את ההרשעה והורה על שחרורו של המערער, בנימוק של היעדר ראיות מספקות.