עפ"ג 46892/10

תקציר

המדינה ערערה על גזר הדין שנגזר על המשיב בגין נהיגה בשכרות, שכלל שישה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 1,500 ₪, 11 חודשי פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה, ארבעה חודשי פסילה על תנאי והתחייבות כספית בסך 3,000 ₪. המדינה טענה כי היה על בית משפט קמא להטיל עונש מינימום של שנתיים פסילה, כפי שנקבע בחוק על נהיגה בשכרות, וחריגה מעונש זה מחייבת הנמקה מעמיקה, שנעדרה מפסק הדין. הסנגור טען כי בית המשפט קמא שקל את הנסיבות וקבע את העונש בהתאם. היו נסיבות מיוחדות בעניינו של המשיב שהצדיקו את הסטייה, אם כי הן לא הוסברו בפסק הדין. השופט, לאחר שעיין במסמכי הערעור, תסקיר המבחן ושמע את טיעוני הצדדים, החליט לקבל את הערעור באופן חלקי. השופט הסכים עם המדינה כי העונש שהטיל בית משפט קמא לא שיקף כראוי את חומרת העבירה והיה עליו להקפיד על תקופת פסילה מינימלית של שנתיים, למעט בנסיבות חריגות. השופט הדגיש את הסכנה שבנהיגה בשכרות ואת הצורך להרחיק נהגים פורעי חוק מהכבישים. הם ציטטו מספר פסקי דין קודמים שחיזקו תפיסה זו וקבעו כי נסיבותיו של המשיב אינן מצדיקות חריגה מעונש המינימום. לפיכך, השופט קיבל את הערעור והטיל פסילה בפועל של 20 חודשים, תוך שמירה על יתר חלקי העונש. המשיב חויב למסור את רישיונו לאלתר ולשלם את הקנס כפי שיחליט בית משפט קמא.