ת"א 12574-07-19

תקציר

בתביעה, שהוגשה על ידי שני תובעים, תבעו מהנתבעת פיצויים בסך 100,000 ₪ בגין לשון הרע לכאורה שפורסמה בדף הפייסבוק של החברה התובעת. התובעים, חברה לטיפול בתמרוקים והעומד בראשה, טענו כי הנתבעת, שלא הייתה לקוחה, פרסמה חוות דעת שקרית לפיה יחס לקוי, במטרה לפגוע בעסק. הנתבעת טענה כי הסקירה היא ביטוי אמיתי לחוויה שלה ושל עמיתתה, לאחר שהחברה לא התייחסה כראוי לבעיה שחוותה אמו של העמית בעקבות תגובה לקויה למוצר שנרכש מהחברה. השופט קבע כי הנתבע הוכיח די הצורך את הנסיבות שהובילו לפרסום חוות הדעת, לרבות שיחת טלפון בין הנתבע לבין התובעים, אשר הותירה את הנתבע עם רושם שלילי על שירות החברה. נפסק כי זכותה של הנתבעת לפרסם ביקורת צרכנית בפלטפורמה ציבורית שיועדה לכך על ידי החברה, חלה עליה, למרות שאינה לקוחה. חוות הדעת, על אף היותה ביקורתית, נמצאה כהבעת דעה ולא כהצהרת עובדה, ופורסמה בתום לב. לפיכך, לא התקיימו הדרישות לתביעת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. עוד ציין השופט כי גם אם הפרסום היה מהווה לשון הרע, הרי שהיעדר ראיות באשר להיקף חשיפת חוות הדעת גרם לכך שלא ניתן היה להוכיח נזק פוטנציאלי. גם תביעת הנזיקין ללא הוכחת נזק נכשלה, כאשר השופטת ציינה כי לו הייתה מצליחה, הפיצוי ההולם היה נמוך משמעותית מ-100,000 השקלים הנתבעים. השופט הגיע למסקנה כי תביעת לשון הרע הייתה נדחית בכל מקרה, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.