ע"ב 301392/97

תקציר

התובע, שעבד כמפקח בניה בוועדה מקומית לתכנון ובניה (הנתבעת מס' 1), ביקש צו הצהרתי הקובע את זכאותו לפנסיה תקציבית עבור תקופת העסקתו אצל הנתבעת מס' 1, או לחילופין, רציפות זכויות פנסיוניות תקציביות בין העסקתו אצל הנתבעת מס' 1 לבין העסקתו לאחר מכן בוועדה מקומית אחרת לתכנון ובניה - לב הגליל. עיקר המחלוקת נסובה סביב פרשנותו של סעיף 263(א) לחוק התכנון והבניה, שקבע כי תנאי העסקתם של עובדים בוועדות מרחביות צריכים להיות זהים לאלה של עובדים במועצה מקומית. בית המשפט קבע כי התובע לא הוכיח כי נתפס עניינו בסעיף ההצמדה, וכי הנימוקים המהותיים לדחיית התביעה טבועים במהות ובהיקף סמכויותיהם של גופים כגון ועדות אזוריות או מועצות מקומיות. זאת ועוד, בית הדין הדגיש כי המחוקק, בהתייחסו ל"עובדי מועצה מקומית", לא פירט את זהותו המדויקת של הגוף שתנאי העסקתם של עובדיו צריכים לשמש אמת מידה. באופן מהותי, בית המשפט הסביר כי סמכויותיהן של מועצות מקומיות וועדות אזוריות נקבעו בחוק, וכל העסקת עובדים מחייבת אישור מפורש. בעוד שהחוק הסמיך גופים אלה לקבוע הוראות בדבר פנסיה או תגמול לעובדיהם, תוכנן של הוראות אלה השתנה בין מועצות מקומיות וועדות אזוריות. במקרה הנוכחי פעלה הנתבעת מס' 1 בהתאם להוראה שהוציא משרד הפנים, לפיה זכויות הפנסיה של העובדים יבוטחו באמצעות קרנות ההסתדרות או קופות גמל מוכרות. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי התובע לא הוכיח את זכאותו לפנסיה תקציבית או לכל סוג אחר של פנסיה מהנתבעת מס' 1, ודחה הן את הסעד העיקרי והן את הסעד החלופי שביקש התובע. בנוסף, חויב התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.