ע"פ 3287/90

תקציר

בית המשפט העליון דחה ערעור על החלטת שופט בית המשפט המחוזי לדחות בקשה לפסילה עצמית. כתבי אישום הוגשו נגד שני נאשמים, בהתבסס על עובדות משותפות, ואוחדו לבקשת התביעה. הדיונים התנהלו במקביל עד לסיום משפטו של הנאשם השותף, אסרף, ולאחר מכן הם נפרדו, כאשר אותו שופט שמע את שני המשפטים בנפרד. בעקבות פסק הדין בעניינו של אסרף, שכלל הערכת מהימנותו של עד מדינה והפניות למערער, ביקש האחרון לפסול את השופט, מחשש שהשופט דן בעניינו מראש. בית המשפט העליון קבע כי חשיפתו המוקדמת של השופט לעדותו של אותו עד, וההתייחסויות למערער בהכרעת דינו של הנאשם השותף, אינן יוצרות אפשרות ממשית ואובייקטיבית למשוא פנים בניהול משפטו של המערער. בית המשפט הדגיש כי בהליך פלילי, אותו שופט מרבה לדון במשפטים הקשורים לכך, וקביעה מוקדמת של מהימנות עד בתיק אחד אינה מצביעה על מסקנה ידועה מראש בתיק אחר. זאת ועוד, התייחסויותיו של המערער בפסק הדין הקודם היו מצומצמות ולא מחייבות, ולא היוו קביעה מוקדמת באשמתו. חששותיו של המערער היו סובייקטיביים, ולא הצדיקו את פסילת השופט. ההחלטה לאחד ולאחר מכן להפריד את הדיונים, אף שהייתה חריגה, לא חייבה כשלעצמה פסילה, וגם טענות פרוצדורליות על ההליך לא הצדיקו את הבקשה. ככלל, לא הייתה אפשרות ממשית למשוא פנים, והשופט יכול היה לנהל את משפטו של המערער ללא משוא פנים.