ת"א 34486-03-14

תקציר

הדיון נסוב סביב השאלה האם המדינה התרשלה בטיפולה בתיק פלילי נגד התובעים, שזוכו בסופו של דבר מחמת הספק. בית המשפט בוחן את יסודות עוולת הרשלנות כפי שהיא חלה על פעולות המדינה. נקבע כי למדינה קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי מי שנפגע ממעשיה, אולם במקרה זה לא הצליחו התובעים להוכיח כי המדינה פעלה באופן בלתי סביר או רשלני בחקירתה, בהחלטתה להגיש כתב אישום ובהתנהלותה במהלך ההליך הפלילי. הראיות שהיו בידי המדינה בעת הגשת כתב האישום ולאורך המשפט נמצאו מספיקות כדי להצדיק את מעשי המדינה, למרות שבסופו של דבר זוכו התובעים. טענות שונות למחדלי חקירה מצד המדינה, כגון אי ניהול עימות בין התובעים למתלונן, אי חקירה מספקת של זהות החוטפים ואי גביית עדויות מאנשים מסוימים, נבדקו ונמצאו בלתי סבירות או חסרות קשר סיבתי לרשלנות הנטענת. ככלל, בית המשפט קבע כי החלטות המדינה היו בגדר שיקול דעתו והיו סבירות, ובכך דחה את טענת הרשלנות. יתר על כן, מרבית הנזקים הנטענים על ידי התובעים לא הוכחו, דבר המקשה על פסיקת פיצוי כספי כלשהו. לפיכך, התביעה נגד המדינה נדחית, ובקשת התובעים לפיצויים נדחית.