ע"פ 74/58

תקציר

פסק הדין דן בסמכות החקיקתית של עיריית תל אביב-יפו, שנבעה מהוראות החוק הבאות: סעיף 25(1) לפקודת התעבורה וסעיף 99(1) לפקודת העיריות, 1934. סעיפים אלה מקנים לעירייה סמכות להתקין חוקי עזר להסדרת חניית כלי רכב בתחומה. פסק הדין נסוב סביב תוקפן של הוראות מסוימות בחוק העזר לתל אביב-יפו (אספקה וחניה של רכב), התשי"ד-1954, ובפרט סעיפים 3(א), 11(א) ו-11(ג), המסמיכים את ראש העיר לקבוע מקומות חניה כמקומות מוסדרים ולקבוע תעריפי אגרה שונים לחניה. השופט אגרנט מסכם כי הוראות סעיף 3 לחוק העזר, המסמיכות את ראש העיר להקים חניות מוסדרות, מבוססות על יסודות משפטיים מוצקים. עם זאת, קביעת שיעור דמי ההסדר בסעיף 11(ג) אינה תקפה משום שהיא כרוכה בהאצלת סמכות חקיקתית, דבר הסותר את עקרון ההאצלה הבלתי פוסקת. לאגרה זו יש אלמנטים של מחיר ומס, ומאחר שקביעת שיעורי המס היא זכותה הבלעדית של המועצה, קביעת שיעור האגרה על ידי ראש העיר היא אולטרה וירס. השופט גויטיין חולק חלקית, וטוען כי יש לראות בתשלום עבור שירות מסוים ולא במס.