ת"א 26868-02-15

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך בנוגע לחלקת קרקע במושב עמיקם, השייכת לכאורה למינהל מקרקעי ישראל (רמ"י). הנתבעים, ובהם מושב עמיקם ואחד מחבריו, מר שפרלינג, טענו כי הקרקע המדוברת נכללה במשבצת המושב – שטח ייעודי שהוקצה למושב על ידי מנהל מקרקעי ישראל – במשך שנים רבות, ולכן קיבל שפרלינג אישור להשתמש בקרקע מהמושב, מתוך אמונה שהיא חלק מעיזבונו. מנגד, טענו במנהל מקרקעי ישראל כי הקרקע מעולם לא הייתה חלק ממשבצת המושב וכי החזקתו של שפרלינג בקרקע אינה חוקית ומצדיקה פינוי. השופטת פתחה את דבריה בפירוט הרקע העובדתי, לרבות רכישת הקרקע על ידי שפרלינג בשנת 1994, שקבעה את קרבתה של הקרקע למאגר מים. השופט קיבל את טענת הנתבעים כי הקרקע המדוברת אכן הייתה חלק ממשבצת המושב לפחות משנת 1988, בהתבסס על עדותו של מר שפירא, עובד רמ"י לשעבר שהכין את מפת המשבצות באותה תקופה. השופט מצא את עדותו של שפירא עקבית ואמינה, במיוחד לאור העובדה שמנהל מקרקעי ישראל לא הציג כל ראיה לסתור אותה או להסביר את הוצאתה הבלתי צפויה של הקרקע מהמשבצת בשנת 1992. עוד הדגישה השופטת כי זכויותיו של שפרלינג בשטח נבעו מהסכם עם המושב, שהניח בטעות שהקרקע היא חלק מהמשבצת. השופט ציין כי התעקשות מנהל מקרקעי ישראל לפנות את שפרלינג נעדרת כל הצדקה ציבורית, מה גם שמדובר בשטח מרוחק ומבודד שאינו נגיש לאיש מלבד חברי המושב. השופט מתח ביקורת על התנהלות מנהל מקרקעי ישראל כשרירותית ואינה עולה בקנה אחד עם אמות המידה הראויות של רשות ציבורית, במיוחד נוכח היחסים המיוחדים בין מנהל מקרקעי ישראל לבין המושב. בסופו של דבר, השופט פסק לטובת הנתבעים, דחה את תביעת הפינוי של מנהל מקרקעי ישראל והדגיש כי לבית המשפט שיקול דעת בבואו להכריע במקרים כאלה, במיוחד כאשר מדובר ברשות ציבורית. השופט הורה לרשות לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין, בסך 30 אלף שקל, והחזיר לנתבעים את שכרו של המומחה.