ה"פ 7136/08

תקציר

המחלוקת היא על בעלות על זכויות בנייה לא מנוצלות על חלקת קרקע. המשיבה, חפציבה, טענה כי זכויות אלה הן שלה, ואילו המבקשת, דואר ישראל, טענה לבעלות חלקית בזכויות אלה, כשיעור מחלקה ברכוש המשותף בבניין שעל הקרקע. בחוזה העיקרי בין הצדדים, מיום 31.3.88, נקבע כי חפציבה תבנה על המגרש מבנים נוספים לפי שיקול דעתה, וכי היא תשמור לעצמה את הזכות לשנות את תכנון המבנים ואת תכנית בניין העיר. עוד נקבע בחוזה כי לעותרת לא תהיינה זכויות במבנים נוספים אלה ובמקרקעין עליהם הם עומדים, וכי חפציבה תוכל לעשות בהם כרצונה, כל עוד זכויותיה של העותרת בקניינה – כמפורט בחוזה – לא ייפגעו. בית המשפט בחן את לשון החוזה, ומצא כי הוא הורה באופן ברור ומפורש כי חפציבה תוכל לבנות על כל המגרש, וכי העותרת הסכימה לוותר על זכויות הבנייה שלה בחלקה ובקרקע. נסיבות חתימת החוזה, לרבות המשא ומתן שקדם לו והתנהגות הצדדים לאחר מכן, תמכו בפרשנות זו. העובדה שזכויות הבנייה לא נכללו כחלק מהתמורה ששילמה דואר ישראל עבור נכסיה, למרות היותן בעלות ערך כלכלי, הצביעה עוד על כך שזכויות אלה לא נועדו להתחלק בין הצדדים. בנוסף, מצא בית המשפט כי הצמדת גג הבניין לקניינה של העותרת אינה מקנה להם זכויות בנייה על הגג, וכי הגדרת החוכר בשטרי החכירה אינה מעידה על זכויות הבנייה של העותר בנכס. השופט הגיע למסקנה כי חפציבה זכאית לכל זכויות הבנייה בחלקה, כולל הקרקע, וכי טענת דואר ישראל לבעלות חלקית בזכויות אלה נכשלה. לפיכך, זכויות הבנייה היו שייכות לחפציבה בלבד, ודואר ישראל חויב לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין הן לחפציבה והן לצד השלישי, אבני דרך, שתבע אף הוא את זכויות הבנייה.