ב"ש 2273/05

תקציר

הכרעת הדין דנה בסמכותו של בית המשפט להורות על "מעצר מוקדם" של נאשם לאחר הגשת כתב אישום, לצורך עיון בחומר החקירה. על פי החוק, בית המשפט רשאי להורות על מעצרו של נאשם לפני הדיון בבקשה העיקרית – הקובעת אם יש לעצור את הנאשם עד תום ההליך המשפטי – מבלי לבחון את קיומן של ראיות לכאורה או עילות תיאורטיות להוכחת אשמתו. סמכות זו, המעוגנת בבקשה לדחייה, היא אמצעי חריג התלוי בהנחה כי לבקשת המעצר העיקרית יש בסיס איתן. בפסק הדין מודגש כי סמכות זו נבדלת מהסמכות להורות על "מעצר ביניים", המחייבת הצגת ראיות לכאורה ועילות מעצר. בעוד שניתן להורות על מעצר ביניים עד להכרעה בבקשה העיקרית, המעצר המוקדם הוא זמני ונמשך עד תחילת הדיון בבקשה העיקרית. מטרת המעצר המוקדם היא לאפשר להגנה לעיין בחומר החקירה, וניתן להאריכו רק לבקשת הנאשם או עורך דינו. השופט קובע כי לבית משפט קמא נתונה הסמכות להורות על מעצרו המוקדם של המערער לפי סעיף 21(ד) לחוק המעצרים, וזאת נוכח בקשת הסנגור לזמן נוסף לעיון ברישומי החקירה. בית המשפט אינו נדרש בשלב זה לבחון ראיות לכאורה או עילות מעצר. עוד צוין בפסק הדין כי אל לו לבית המשפט להאריך מעצר מוקדם כדבר שבשגרה, אלא עליו להתחשב במהות העבירה ונסיבותיה. במקרה דנן, השופט אינו מוצא פגם בהפעלת שיקול הדעת על ידי בית המשפט קמא ודוחה את הערעור.