ת"א 1025/03

תקציר

התובעת, חברה פרטית המייצרת נעליים אורתופדיות בעבודת יד, תבעה את הנתבעים - משרד הבריאות של מדינת ישראל ומכון לואיס הלאומי לשיקום - על החלטת המכון להחריג אותה מרשימת הספקים המורשים שלה. התובעת טענה כי למכון, המנהל את מימון המשרד לנעליים אורתופדיות לנכים, אין עילה להסיר אותה מהרשימה וביקשה מבית המשפט להכריז על החלטת המכון כבטלה. עוד טענה התובעת כי למכון אין זכות חוקית לפנות ללקוחותיה או לרופאי המכון בבקשה להמליץ על החלפתה כספקית. בית המשפט בחן את מעמדו של המכון ומצא כי הוא דומה לרשות מינהלית, שכן הוא מפעיל סמכויות שהואצלו על ידי משרד הבריאות. בתוך כך, בחן בית המשפט את החלטת המכון על פי אמות המידה החלות על החלטות מנהליות. החלטת המכון להחריג את התובעת התבססה על שתי טענות עיקריות: האחת, כי התובעת הפרה את נהלי המכון בכך שהגישה חשבוניות עבור נעליים שלא סופקו, זייפה חתימות וגבתה תשלום בגין שירותים שלא ניתנו; שנית, כי התנהלותה של התובעת ביחס לגב' הדסה חייט הייתה כוזבת, שכן התובעת דרשה וקיבלה תשלום עבור זוג נעליים שלא נמסרו מעולם. באשר לטענה הראשונה, מצא בית המשפט כי החלטת המכון הייתה סבירה ולא חריפה מדי, מה גם שהתובע הודה בכמה הפרות פרוצדורליות. מסקנת המכון כי התובע זייף חתימות נתמכה גם בראיות, לרבות התכתבויות בין רופא למכון, וחוסר יכולתו של התובע להסביר את החתימות. עם זאת, באשר לטענה השנייה, מצא בית המשפט סתירות ואי דיוקים בעדותה של גב' חייט, מה שהוביל את בית המשפט למסקנה כי התובעת אכן סיפקה את הנעליים לגב' חייט בשנת 2002. לפיכך, החלטת המכון בעניין גב' חייט הייתה בלתי סבירה, ובית המשפט ביטל אותה. כתוצאה מכך, נעתר בית המשפט לבקשת התובעת והכריז על החלטת המכון להחריגה מרשימת הספקים המורשים בטלה ומבוטלת. כמו כן, נאסר על המכון לפנות ללקוחותיה של התובעת או לרופאיה כדי להמליץ על מחליפתה. בית המשפט הורה שכל צד יישא בהוצאותיו, והתביעה נגד משרד הבריאות נדחתה.