ת"פ 192/09

תקציר

הנאשם הואשם בגרימת חבלה חמורה למתלונן בנסיבות מחמירות. השופט מצא כי גרסתו של הנאשם לאירועים שהובילו לפציעתה של המתלוננת אינה אמינה. עדויות עדי התביעה נמצאו אמינות יותר, והצביעו על כך שהנאשם היה מעורב בעימות עם המתלונן, שהסתיים בפציעתו הקשה של האחרון. השופט ציין כי טענת הנאשם כי אמו אחראית לפציעה היא ניסיון להרחיק עצמו מהאירוע ואינה נתמכת בראיות. השופט הגיע למסקנה כי הנאשם אכן גרם למתלונן את החבלות, שהיוו פגיעה חמורה באיבריה הפנימיים של המתלוננת – ובפרט קרע בטחול ושבר בצלע. עוד נקבע כי היסוד הנפשי של העבירה היה נוכח, שכן מעשיו של הנאשם הוכיחו את כוונתו לפגוע במתלוננת, או לכל הפחות היה אדיש לאפשרות של גרימת חבלה חמורה. זאת ועוד, אריח הקרמיקה ששימש את הנאשם בתקיפה סווג כנשק, לאור הפוטנציאל שלו לגרום לחבלה חמורה והשימוש שעשה בו הנאשם בפועל ככזה. נשק זה הגביר את חומרת העבירה. על סמך ממצאים אלה הרשיע השופט את הנאשם בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, כפי שהואשם לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הדיון בגזר הדין נדחה למועד מאוחר יותר.