ע"א 3812/06

תקציר

הערעור מערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי שדחה תביעת נזיקין נגד בית חולים. המערער, שנפגע בילדותו בידו השמאלית, נותח בבית החולים המשיב בהיותו בן 12. מטרת הניתוח, כפי שהוסבר להוריו של המערער וכפי שנרשמה במסמכי בית החולים, הייתה להאריך את עצם הרדיוס. עם זאת, ביום הניתוח הודיע הרופא המטפל לאב כי הניתוח יקצר את עצם האולנה במקום. האב חתם על טופס הסכמה לניתוח החדש, והניתוח בוצע. אין חולק כי הניתוח עצמו לא היה רשלני, אך המערערת טוענת כי חריגת בית החולים מההליך המומלץ והמוסכם מלכתחילה ללא קבלת הסכמה מדעת מהווה רשלנות. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, בקובעו כי החריגה הייתה סבירה וכי ניתנה הסכמה לביצוע הניתוח. השופט סוקול מבית המשפט העליון קבע כי בית החולים אכן התרשל וכי ההסכמה שניתנה על ידי האב אינה "הסכמה מדעת". השופטת הדגישה כי הסכמת המטופל לטיפול רפואי היא תנאי הכרחי ליישומו וכי יש להסביר בפירוט שינוי בגישה הניתוחית, דבר שלא נעשה במקרה זה. עוד קבעה השופטת כי עצם החתימה על טופס הסכמה אינה מעידה על הסכמה מדעת, וכי יש לכבד את האוטונומיה של החולה, למעט במקרים מיוחדים. לכן, היה צריך לתת למטופל הזדמנות להחליט על שינוי הגישה הניתוחית לאחר קבלת מידע והסברים מלאים, שהיו מאפשרים לו לקבל החלטה מושכלת. מאחר שהניתוח בוצע ללא הסכמתו המודעת של המערער, השופט מצא את בית החולים רשלני. עם זאת, השופט ציין גם כי קביעת הרשלנות היא רק מרכיב אחד בקביעת החבות, וכי יש לבסס גם קשר סיבתי בין הנזק לבין הרשלנות. השופט הורה לבית המשפט המחוזי לקבוע, מחד גיסא, מה היו מחליטים המערער והוריו אילו עודכנו כראוי על השינוי בניתוח, ומאידך גיסא להעריך את תוצאות הטיפולים הרפואיים האלטרנטיביים ואת סיכויי ההצלחה של הניתוח שהומלץ בתחילה. השופט הגיע למסקנה כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיכריע בעניינים אלה ויקבע את גובה הפיצוי המגיע למערער, לרבות בגין הפגיעה באוטונומיה שלו, והציע לחייב את המשיב לשלם למערער הוצאות בסך של 10,000 ₪.