עמ"ש 8969-03-23

תקציר

בפסק דין זה של ערכאת הערעור קבעו השופטים שלא להתערב בממצאיו של בית משפט קמא, והדגישו כי התערבות כזו אינה מוצדקת בדרך כלל, אלא אם נפלה טעות משפטית בולטת. עניינה של התביעה בכך שהמשיב לא הגיש במועד בקשה לביטול פסקי דין בשל אי הגשת כתבי טענות כדין. בית המשפט ציין כי בית המשפט הפרוצדורלי, אשר פעל ישירות מול הצדדים, קבע ממצאים עובדתיים ומהימנות שבדרך כלל אין לערער עליהם. עם זאת, בית משפט קמא התעלם משאלה מקדמית מהותית באשר לשאלה האם המשיב מילא אחר תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, לעניין הגשת הבקשה במועד וההצדקה להארכת המועד להגשת הבקשה. למרות שהמשפט היה ארוך, ללא בקשה להארכת מעצר, בית המשפט לערעורים בחן את הראיות הקיימות במשפט כדי להעריך אם קיימת הצדקה משפטית להארכת מעצר. על פי פסיקה קודמת, ארכה יכולה להינתן בשל גורמים חיצוניים שאינם בשליטתו של בעל הדין, אך לא בשל שיהוי עצמי. במקרה זה, המשיב ידע על פסקי הדין כבר בשנת 2011, אך הגיש בקשה רק לאחר שמונה שנים. בית המשפט שקל מספר גורמים, כגון ידיעתו של המשיב על פסקי הדין והנזק הפוטנציאלי למערער עקב העיכוב בהגשת הבקשה לביטול. בסופו של דבר לא מצאו טעמים מיוחדים המצדיקים את הארכת המועד האחרון להגשה והדגישו את הפגיעה המשמעותית במערערת אם יבוטלו פסקי הדין, נוכח חלוף הזמן הארוך וההשפעות המצטברות של החלטות המזונות. ערכאת הערעור הדגישה את חשיבותם של מועדים פרוצדורליים, ודחתה את טענות המשיב כבלתי מספקות וספקולטיביות. משכך, נעתר בית המשפט לערעור, הותיר על כנו את פסקי הדין וחייב את המשיב בתשלום הוצאות ללשכה לסיוע משפטי.