בע"מ 4507/22

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בהסכם גירושין ובערעור שבא בעקבותיו. נקודת המחלוקת העיקרית נסובה סביב מידת מודעותה של המערערת לפעילותו העסקית של בעלה לשעבר בסין ולרווחים שהפיק מהם בעת חתימת הסכם הגירושין. בית המשפט לענייני משפחה פסק לטובת המשיב, בקובעו כי למערער הייתה ידיעה מספקת, אשר דעת הרוב בבית המשפט המחוזי אישרה אותה. עם זאת, השופטת ד' ברק-ארז קבעה אחרת, וקבעה כי במקרים בהם לאחד מבני הזוג יש ידיעה בלעדית על נכסי בני הזוג, אין די במודעות בונה או ב"העלמת עין". בני זוג מחויבים להבטיח גילוי מלא ומודעות מצד בני זוגם, במיוחד כאשר קיימים פערי כוחות וא-סימטריה במידע. מאחר שהמשיב לא הוכיח כי עמד בחובה זו, הציעה השופטת ברק-ארז לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה להמשך בירור. מנגד, המשנה לנשיא א' פוגלמן והשופט א' גרוסקופף חלקו על כך, וסברו כי מדובר במחלוקת עובדתית פשוטה וכי הכרעתו של בית המשפט לענייני משפחה היא מעשית ומבוססת על הנסיבות הספציפיות. לטענתם, פסקי הדין במקרה זה אינם חורגים מפסקי דין קודמים בעניין חובת הגילוי בין בני זוג. משכך, הם הציעו לדחות את בקשת רשות הערעור, שכן היא אינה עומדת בקריטריונים לערעור "גלגול שלישי". עוד ציין השופט גרוסקופף כי לא הוצגו ראיות מוצקות התומכות בטענת המערער כי המשיב הרוויח רווחי עתק בסין. בסופו של דבר, החלטת הרוב הייתה לדחות את בקשת רשות הערעור. עם זאת, בעקבות פסק דינה של השופטת ברק-ארז, בוטלו ההוצאות שנפסקו למערער בערכאות הנמוכות, כאשר כל צד נושא בהוצאות ההתדיינות שלו. החלטה זו התקבלה לאור העובדה שהכנסות המשיב נבעו מפעילות בלתי חוקית, ולכן מובן כי המערערת לא הייתה מודעת להיקפה המדויק.