ע"א 529/74

תקציר

גזר הדין המדובר נובע מתאונת דרכים בה היו מעורבים שני נהגים, אריה שטומר ופטרזייל, בה נפצעה משפחתו של שטומר. תביעת הנזיקין הראשונית הוגשה נגד פטרזיל והמבטחת שלו בבית משפט השלום, שקבע כי שני הנהגים התרשלו, כאשר שטומר אחראי ל-25% מהתאונה. שטומר ערער על החלטה זו בבית המשפט המחוזי, תוך שהוא מגיע גם להסכם פשרה עם המבטחת של פטרזייל, מקבל פיצויים וחותם על מכתב שחרור. בית המשפט המחוזי, תוך התעלמות מההסדר, פסק לטובתו של שטומר, ומצא אותו לא אשם ברשלנות תורמת. עם זאת, בית המשפט לא שינה את סכום החיוב, שכן שטומר כבר פוצה. המבטחת של שטומר, שביקשה להשפיע על תוצאותיהן של תביעות קשורות אחרות הנובעות מאותה תאונה, ניסתה להצטרף להליך, אך נדחתה. לאחר מכן ערערה המבטחת לבית המשפט העליון, שגם הוא דחה את הבקשה. בית המשפט העליון קבע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה שגוי, שכן הוא לא הכיר בהסדר שהושג בין שטומר לפטרזייל. בית המשפט הדגיש כי בעל דין שהגיע לפשרה עם יריבו וחתם על מכתב שחרור, אין לו מעמד להמשיך בהתדיינות משפטית. יתר על כן, בית המשפט העליון הבחין בין המושגים "השתק עילה" ו"השתק חברתה", והסביר כי לפסיקה במשפט הראשון השלכות מעבר לעילות הנדונות. במקרה זה, פסק דינו של בית משפט השלום בעניין רשלנות תורמת היה חיוני להכרעת דינו ובכך היווה מעשה של בית המשפט. החלטת בית המשפט המחוזי, לעומת זאת, לא הייתה חיונית, שכן שטומר כבר זכה לסיפוק. בנוסף, בית המשפט קבע כי המבטחת של שטומר, לאחר שלא התנגדה להסדר הפשרה ולא השתתפה בהליך הראשוני, אינה יכולה כעת להשפיע על התוצאה. רשלנותה של המבטחת בכך שלא אסרה על שטומר להתפשר ללא הסכמה הביאה לכך שהיה עליה לקבל את פסק הדין כמעשה של בית המשפט. הערעור נדחה, והמבטחת חויבה לשלם הוצאות למשיבים. פסק דינו של בית המשפט העליון אישר את תוקפה של החלטת בית משפט השלום ואת סופיות ההסדר שהושג.