ת"א 4096-11-19

תקציר

התובע רכש דירה מהנתבעים, אך גילה כי פולש התיישב בשטח משותף בבניין, הכולל שלוש חניות, ושינה את השטח לשימושם העצמי. נוכחותו של הפולש לא נחשפה בפני התובע לפני המכירה, ומאוחר יותר נודע לקונה כי המוכרים היו מודעים לפולש אך לא השתתפו בניסיונות הפינויים הכושלים. התובעת תבעה את השבת הפיצוי המוסכם ששולם על פי הסכם המכר, בטענה כי אי גילוי הפולש על ידי המוכרים מהווה הפרה יסודית של החוזה. בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע כי על המוכרים חלה חובת תום לב ושקיפות במשא ומתן, אותה הפרו בכך שלא גילו את נוכחותו של הפולש. בית המשפט פירש את הדינים הרלוונטיים כמטילים את נטל הידע על המוכרים, כלומר הם אחראים לגלות כל פרט על הנכס שהיה עליהם להיות מודעים לו. טענת המוכרים כי הרכוש המשותף נפרד מהדירה נדחתה, שכן אין עוררין על קשר בין השניים. בית המשפט דחה גם את טענת המוכרים כי הקונה יכול היה לגלות את הפולש במהלך הבדיקות, והדגיש כי האחריות לגילוי מידע זה מוטלת על המוכרים. יתר על כן, בית המשפט מצא כי המוכרים היו מודעים לנוכחותו של הפולש והיה עליהם לגלות זאת לקונה. עדויות המוכרים לא היו עקביות, ובית המשפט קיבל את טענת התובע כי קיומו של הפולש השפיע באופן משמעותי על שווי הנכס. בית המשפט גם דחה את טענת המוכרים כי הקונה יכול היה לגלות את הפולש במהלך ביקוריו, וציין כי טענה זו מחזקת את חובת הגילוי של המוכרים. באשר לגובה הפיצוי, קיבל בית המשפט את טענת התובעת כי ההפרה הייתה יסודית ובכך החיל את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם המכר. בית המשפט נתן תוקף לשיעור הפיצוי של 10% כסביר, וקבע כי הוא תואם את הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מההפרה. הנתבעים חויבו לשלם לתובע פיצוי בסך 130,000 ₪, הוצאות בסך 5,500 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 14,500 ₪.