ע"א 465/12

תקציר

עניינו של הערעור בהסכם חכירה לקרקע חקלאית שנחתם בין המערערת, מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) והמשיבים בשנת 1953. חוזה החכירה היה לתקופה של 49 שנים, עם אפשרות להאריכו ב-49 שנים נוספות באותם תנאים. מנהל מקרקעי ישראל סירב להאריך את חוזה החכירה באותם תנאים, ובמקום זאת הציע להאריך אותו בתוספת סעיף שינוי ייעוד. המשיבים טענו כי המדינה התחייבה להאריך את חוזה החכירה באותם תנאים, ולכן הוספת סעיף שינוי הייעוד אינה מותרת. השופט עמית קבע כי גם אם נקבל את טענת המשיבים כי לשון החוזה אינה ברורה, וכי הקביעה כי תקופת החכירה הנוספת תעמוד בתנאים המקובלים הדורשים פרשנות, עדיין יש לקבל את הערעור על בסיס פסיקה קודמת. זאת ועוד, קבעה השופטת כי ספק אם הצדדים צפו שינוי עתידי כלשהו בייעוד הקרקע, ואי הכללת סעיף שינוי ייעוד בעת חתימת חוזה החכירה לא הייתה הטבה לה זכאים המשיבים. השופטת ברק-ארז הסכימה עם פסק דינה של השופטת עמית והוסיפה כי דבריה הקודמים ביחס לפרשת מהדרין, אליה הפנו המשיבים, לא היטיבו עמם. השופט רובינשטיין הצטרף אף הוא לפסק הדין, והדגיש כי תכלית החוזה היא חקלאית, וכי היעדר חוות דעת אחרת של הצדדים בסוגיה העומדת על הפרק משמע שהתוצאה ברורה.