ע"פ 394/75

תקציר

גזר הדין מקורו במקרה של צעיר בדואי בשם מחמוד, שהתאהב בצעירה בת 17, סבאח. אחיה של סבאח התנגדו למערכת היחסים וסידרו לה להינשא לגבר אחר. למרות זאת, סבאח ברח עם מחמוד. לאחר ששוכנעה לחזור לביתה, החליט מחמוד לחטוף אותה. הוא גייס את עזרתם של כמה חברים, בהם עומר, שנשא נשק. הקבוצה חטפה את סבאח מביתה באמצע הלילה. אחיו של סבאח, פיאד, ניסה לעצור בעדם ועומר ירה בו בידו. קליע נוסף פגע באחותו של סבאח, פח'רייה, שמתה מאוחר יותר מפצעיה. בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את מחמוד ועומר ברצח לפי סעיף 214(ג) לפקודת החוק הפלילי ובניסיון רצח לפי סעיף 222(א). ששת המשתתפים האחרים הורשעו בהריגה ובניסיון להריגה. כל שמונת הנאשמים הורשעו גם בחטיפה לפי סעיף 257. מחמוד ועומר ערערו על ההרשעה, ואילו ששת האחרים ביקשו להקל בעונשם. בית המשפט העליון מצא כי פרשנותו של סעיף 257 שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי אינה נכונה. בית המשפט קבע כי כוונת החטיפה לא הוכחה וכי תקוותו של מחמוד כי סבאח ילך עמו מרצונו כשהגיעו ליעדם סבירה יותר. לפיכך, בוטלה ההרשעה בחטיפה לפי סעיף 257, ובמקומה הורשעו המערערים בעדות שקר לפי סעיף 262. בית המשפט העליון קבע גם כי כוונתו של עומר להרוג את פיאד לא הוכחה. מהראיות עולה כי עומר ירה את היריות מתוך פחד, וכוונה ממשית להרוג הייתה נחוצה להרשעה לפי סעיף 222(א). במקום זאת, עומר ומחמוד הורשעו בגרימת חבלה חמורה לפי סעיפים 238 ו-251א, ובהריגה לפי סעיף 212 בגין מותו של פח'רייה. יתר המערערים הורשעו כשותפים לפי סעיף 24. ההרשעות בניסיון להריגה הוחלפו בהרשעה בגרימת חבלה חמורה, וההרשעה בחטיפה לפי סעיף 257 הוחלפה בעדות שקר לפי סעיף 262. גזרי הדין תוקנו בהתאם: מחמוד ועומר נידונו לשמונה שנות מאסר בפועל, ועל ששת הנאשמים האחרים נגזרו שלוש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.