על"ח 60721-12-19

תקציר

המקרה סובב סביב אישה שתובעת קצבת שאירים מפנסיה של בעלה המנוח לאחר מותו. התביעה נדחתה על ידי המשיב, הממונה על תשלומי הפנסיה, משני טעמים עיקריים. ראשית, טען המשיב כי חלפה תקופת ההתיישנות, שכן יש לראות בתביעה לפי סעיף 38(א) לחוק הגמלאות תביעה חדשה, שהוגשה לאחר חלון הזמן של שנתיים לאחר פטירת הבעל. בית המשפט הסכים עם פרשנותו של המשיב וקבע כי התביעה אכן חורגת מתקופת ההתיישנות. שנית, המשיב טען כי ההסכם בין המערערת לבעלה המנוח, אשר שימש את המערערת כראיה לזכאותה לקצבה, אינו הסכם לתשלום מזונות. בית המשפט בחן את הנסיבות בהן הושג ההסכם ופירש את הוראותיו, וקבע כי אין מדובר בהסכם מזונות וכי פרשנותו של המערער היא ניסיון לעקוף החלטה קודמת של בית הדין הרבני בעניין מזונות. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי המערערת הציגה טענות סותרות בפני ערכאות שונות, חסרות תום לב, אשר שקלו נגדה. בסיכומו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין לבטל את החלטת הממונה, והערעור נדחה, ללא צו להוצאות, בהתחשב באופי המקרה.