ע"פ 889/96

תקציר

במקרה שלפנינו, התייחס בית המשפט העליון לסוגיית החיסיון והשפעתו על משפט הוגן בעניינו של מערער המואשם בסחר בסמים. במהלך המבצע שניהלה המשטרה טען המערער כי פעל מתוך אמונה שהוא משתף עמם פעולה, בהתבסס על שיחות עם פעיל משטרה, אבו עאבד, שהציג עצמו כביכול כשוטר. עם זאת, תעודת חיסיון, שהונפקה כדי להגן על זהותו של אבו עאבד ופרטים על יחסיו עם המשטרה, מנעה את חשיפת עדותו. בית המשפט המחוזי אישר תחילה חיסיון זה, והרשיע את המערער על סמך ראיות אחרות, תוך שהוא מבטל את הגנתו כמחשבה בדיעבד. בערעור, המוקד המרכזי היה האם הסרת החיסיון נחוצה לעשיית צדק, שכן המערער טען כי זכותו למשפט הוגן נפגעה. בית המשפט העליון דן באיזון בין האינטרס הציבורי בחיסיון לבין הצורך בהגנה כוללת. בית המשפט החליט כי עדותו של אבו עאבד היא מכרעת ויש בה כדי להטיל ספק סביר באשמתו של המערער. עוד צוין כי יש לאפשר למערער להעלות את הגנתו כראוי, גם אם העדות סותרת ראיות קיימות, בהתחשב באינטרסים חברתיים במניעת הרשעות שווא. למרות שבית המשפט הכיר בטעויות קודמות בטיפול בחיסיון זהותו של אבו עאבד במהלך משפט קשור, הוא פסק בסופו של דבר לטובת הסרת החיסיון במקרה זה כדי לאפשר משפט הוגן. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון חוזר מכוח הנחיה חדשה זו, המאפשרת למערער להתעמת עם עדותו של אבו עאבד במגבלות מוגדרות, ובכך להעדיף את זכותו של המערער למשפט הוגן על פני האינטרס הציבורי בשמירה על סודיות.