ת"א 10553/97

תקציר

קביעתו של בית המשפט היא כי הגנת ההתיישנות של הבנק הנתבע נדחית. הסוגיה המרכזית העומדת לדיון היא מתי נולדה עילת התביעה, הנוגעת להחזר הלוואות שנטלה העירייה התובעת. הבנק טען כי תקופת ההתיישנות צריכה להתחיל עם פירעון החובות, אך השופטת מסכימה עם העירייה כי מועד גיבוש העילה צריך להיות המועד המאוחר ביותר שבו החלו לפרוע את ההלוואות, שכן הודעות הקיזוז ששלח הבנק היו רק אמצעי לגביית החוב. בנוסף, השופטת מדגישה כי ידיעתה של העירייה על מועדי ההלוואות ומועדי הפירעון בלבד אינה מספיקה כדי להתחיל את הספירה לאחור של תקופת ההתיישנות, שכן מהות הדיון היא הצמדה נכונה של תשלומים אלה על ידי הבנק. השופט טוען לטובת העירייה כי המונח "ידיעת העובדות" בהקשר זה מרמז גם על הבנת ההשלכות הכספיות של עובדות אלה. הבנק לא הצליח להוכיח כי לעירייה הייתה הבנה זו, במיוחד בהתחשב ביחסי הנאמנות בין בנק ללקוחותיו. השופטת דוחה גם את טענות הבנק בדבר מודעותה של העירייה לפרקטיקות בשל מנגנוניה הפנימיים, טענות משפטיות בעבר ופרסומים בעיתונות, כבלתי מוכחות או לא רלוונטיות. כתוצאה מכך, השופט פוסק לטובת הארכת תקופת ההתיישנות, כלומר התביעה אינה חוסה תחת חוק ההתיישנות. עוד מציינת השופטת כי הם יחליטו בסוגיית ההוצאות בסיום התיק לגופו של עניין. העניין נקבע להמשך ההליכים ביום 6.1.2000.